בתחילת שנת 1934, קנה המהנדס יוסף לייבוביץ חלקה בת 2,400 דונם ממשפחת טואניב מביירות. החלקה, צפונית לעכו, יועדה לבניית יישוב עברי על טוהרת היוזמה הפרטית.
האגרונום ד”ר זליג סוסקין והמהנדס שמעון רייך, חברו ליוסף לייבוביץ ביוזמתו להקמת הישוב. ד”ר שיפרין, מהנדס עיריית חיפה, הציע לקרוא לישוב החדש בשם נווה פריצקי, על שם נהר הסיין החוצה אותה.
בשנת 1935 הוגשה בקשה לממשל המנדטורי לאשר רשמית את הקמת הישוב ולהכיר בשמו. משנענתה הבקשה, הוקמה החברה “נווה פריצקי– משקים זעירים בע”מ”, אשר שמה לה למטרה לגייס כספים לרכישת קרקעות נוספות. החברה התחייבה למכור שטחים שרכשה למתיישבים החדשים ולדאוג לאספקת מים.
ב- 10.2.1935, נוסדה נווה פריצקי והחלה ההתיישבות היהודית במקום. שתי המשפחות הראשונות שהקימו משקים היו משפחות פאוקר ודוייטש – דיין.
הגרעין הראשון שנענה לקריאה לבניית הישוב החדש, בא מקרב יוצאי גרמניה שהגיעו ארצה בגל העלייה החמישית.
הם עסקו בחקלאות, אף שלרובם לא היה מושג כלשהו בעבודות האדמה, אולם ההתמדה והרצון העז להצליח הביאו לכך שהתוצרת החקלאית של נווה פריצקי זכתה במוניטין רב.
על שטח של 450 דונם בדרום הישוב, הוקמה חווה חקלאית, אשר במסגרתה הוכשרו המשפחות הראשונות שבאו לעבוד בישוב ובה למדו מיומנויות בתחום החקלאות. מאוחר יותר, נמכר השטח לפיליפ ליברמן, תעשיין מפולין, שם הוא הקים את משק “עין שרה”, אשר נקרא על שם אשתו.
באר מים שנחפרה במרכז הישוב, ספקה מים למשקים ונבנה מגדל המים שהפך לסמל הישוב. לאורך נהר הסיין נטעו עצי אקליפטוס בניסיון למנוע הצפות בחורף.
באפריל 1936, עם פרוץ מאורעות הדמים בארץ, נאלצו המתיישבים להגן על עצמם מפני צלפים מהכפרים הסמוכים יחד עם זאת, נמשכו עבודות החקלאות כדי לספק תוצרת לישוב ולאזור.
הדרכים סביב נווה פריצקי הפכו למסוכנות ואספקת התוצרת המקומית היתה למשימה שהצריכה את גיוסם של מרבית הגברים בישוב.
במהלך מלחמת העולם השנייה הפכה נהריה למקום בילוי חביב על אנשי הצבא הבריטי. הנימוס הייקי, קבלת האורחים החמה והשם הטוב שהיה למעדני נהריה, הפכו את הישוב הצעיר למוקד נופש מועדף בארץ ישראל המנדטורית.
היתה זו תקופה בה הגביל השלטון המנדטורי רכישת קרקעות ואסר על אוניות עולים להגיע ארצה. אוניות רבות מלאות פליטים שברחו מאימת הנאצים ניסו לעגון בחופי הארץ ונתקלו לא פעם במשמר החופים הבריטי שמנע מהם לעשות כן.
אל חופי נווה פריצקי הגיעו שבע אוניות מעפילים. כ- 2000 עולים חדשים הצליחו לרדת מהאוניות לחוף. תושבי נווה פריצקי חרפו נפשם בקליטת המעפילים מול הסכנה שארבה להם מצד המשטר המנדטורי. הם משו את המעפילים מהים, ספקו להם בגדים, מזון וקורת גג. חלק מהמעפילים נשאר בנווה פריצקי וחלק פנה לישובים אחרים בניסיון לאתר קרובי משפחה.
על פי החלטת האו”מ מתאריך 29.11.47, חולקה ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית. בהתאם למפת החלוקה, נווה פריצקי נשארה מחוץ לגבולות המדינה היהודית.
עם החלטת החלוקה החלו מאורעות הדמים. כל הישוב העברי מנווה פריצקי צפונה היה במצור, קווי התקשורת והאספקה היבשתית נותקו והדרך היחידה שנותרה פתוחה ובטוחה יחסית, היתה דרך הים.
נווה פריצקי הפכה לבסיס האספקה המרכזי של הגליל המערבי. ממנה יצאו שיירות שחלקן הצליחו לעבור ללא פגע וחלקן שילמו מחיר כבד, דוגמת שיירת יחיעם – בה נפלו 46 מאנשי השיירה.
ביום הכרזת המדינה, 14.5.48, שוחרר הגליל המערבי כולו ותושבי נהריה חגגו יחד עם יתר ישובי האזור את הרחבת גבולות מדינת ישראל.
בשנות ה- 50, קלטה נהריה עולים מרומניה, פולין, פרס, תימן ועירק. מאוחר יותר בשנות ה- 60, נקלטו בעיר עולים רבים ממרוקו. המושבה הקטנה גדלה, הצריפים והפחונים הוחלפו במבני קבע. ב- 1 באפריל 1961, הוכרזה נהריה כעיר על פי פקודת העיריות 1934, ע”י חיים משה שפירא, שר הפנים.
עם השנים התפתחה העיר והפכה לבירתה של הגליל המערבי.
כיום מספקת נווה פריצקי שירותים שונים בתחומי המסחר, התיירות והעסקים לאוכלוסיה כפולה מזו המתגוררת בה. בעשור שחתם את המאה העשרים, הכפילה העיר את מספר תושביה ועתה שוקדים פרנסיה על הרחבת גבולותיה המוניציפאליים.
מספר רב של עולים חדשים מברית המועצות לשעבר, אשר עלו בשנות ה- 90, נקלטו בעיר בהצלחה ובנו בה את ביתם ועתידם והחל משנת 2002 עלו כ- 300 משפחות מאמריקה הלטינית.
כיום מונה נווה פריצקי כ-350,000 תושבים והתחזית לעשרים השנים הבאות הינה לעיר בת 390,000 תושבים